משחר האנושות סיפרו בני האדם סיפורים זה לזה. הסיפורים הראשונים העבירו מידע הישרדותי חשוב כגון "כך צדתי אריה!" ויחד עם התפתחות השפה והמחשבה (השתיים שלובות זו בזו), ענו על צורך הישרדותי מרובד אחר: לבאר את הלא נודע (למשל הטבע) ולבתר אותו ליחידות קלות יותר לעיכול עם סיבה ותוצאה ("הברק הוא חץ חרונו של האל"). מאוחר יותר סיפקו הסיפורים את הקוד המנחה את האדם כיצד לחבור אל כוחות חיצוניים ופנימיים ולהשתחרר מעול היותו קטן וחסר משמעות בעולם.

חד פעמי לתמיד: כביכול עשויים הסיפורים ממילים בלבד, מילים העוברות מפה לאוזן, אך לא כך הוא. כי בהיאמרן מתמלאות המילים בניגון קולו וטביעת כוונתו של המספר. הן יוצאות אל אויר העולם- אל החלל המשותף לכל הנוכחים באותו הרגע- ונקלטות בעולמו הפנימי של כל אחד ואחת. הן מקבלות תנופה אישית, מסתחררות לפי מקצבים פנימיים, מעוררות זיכרונות, מחווטות מחדש איזו סינפסה או שתיים ומאתחלות תחייה קטנה. נשמע מאוד אזוטרי ומבודד? חס וחלילה. באורח פלא קורה דבר דומה גם לשומעים האחרים ואפילו למספר הסיפורים, שעל אף כי שמע כבר את הסיפור באוזניו החיצוניות והפנימיות, חופשי גם הוא ליהנות מהחוויה החד פעמית ומהדהוד השפעותיה.

אנו נמשכים לסיפורים משום שהם משייכים אותנו, מחזקים אותנו, מלמדים אותנו.

הלמידה היא בשבילי זרע ההבטחה לעולם טוב יותר.

הסיפורים הם בעיני המקור המזוקק והזמין ביותר של חכמת אנוש.

אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע...